פסק-דין בתיק ע"פ 4046/97

השופטת א' חיות:

כללי

           המערער הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות מין ואלימות שביצע לאורך שנים בשתי בנותיה הקטינות של אשתו מנישואיה הראשונים, ובעבירות נוספות. בגין מעשים אלה נגזרו על המערער במצטבר 24 שנים לריצוי בפועל. מכאן הערעור שבפנינו, המופנה הן כנגד ההרשעה והן כנגד חומרת העונש.

כתב האישום ופסק דינו של בית משפט קמא

1.        ביום 12.7.95 הוגש נגד המערער כתב אישום, שתוקן לאחר הגשתו, בו יוחסה לו שורה ארוכה של עבירות מין ואלימות אותן ביצע לאורך שנים ארוכות בארבעת ילדיה של אשתו מנישואיה הראשונים, וכן בבתם המשותפת. על פי האישום הראשון ביצע המערער בס.מ., בתה הבכורה של אשתו, מעשים מגונים בכפייה תוך שימוש בכוח, מאז הייתה כבת שתים עשרה שנים, ובמועדים שונים אף אנס אותה וביצע בה מעשי סדום. עוד נטען בכתב האישום כי מאז הייתה ס.מ. כבת חמש עשרה נהג המערער לאנוס אותה בתדירות של כארבע פעמים מדי חודש. האישום השני עניינו במעשים מגונים בכוח שביצע המערער לאורך כשנה וחצי בש.מ., בת אחרת של אשתו, בתקיפתה במועדים שונים כאשר לא סרה למרותו, ובמעשה סדום שביצע בה. באישומים השלישי, הרביעי והחמישי יוחסו למערער עבירות נוספות ובהן ביצוע מעשה מגונה בבנה של אשתו, תקיפת בת נוספת וכן ביצוע מעשים מגונים בבתם המשותפת. באישומים השישי והשביעי יוחסו למערער עבירות של הדחה בחקירה, שיבוש מהלכי משפט והטרדת עד, בכך שאיים על אשתו לבל תספר על מעשיו.

           המערער כפר בעובדות כתב האישום וטען כי נרקמה נגדו קנוניה וכי אשתו וילדיה טופלים עליו האשמות שווא במטרה לנשלו מרכושו ולאפשר לאשתו לחזור אל בעלה הראשון.

2.        בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כבוד השופטים: א' סטרשנוב, ז' המר ש' טימן) הרשיע את המערער בעבירות המין והאלימות שיוחסו לו באישום הראשון ובאישום השני כלפי ס.מ. וש.מ., וכן בעבירות ההדחה והשיבוש שיוחסו לו באישום השישי. לעומת זאת, זוכה המערער, מחמת הספק, מעבירות המין והאלימות שיוחסו לו באישומים האחרים, וכן זוכה מהעבירה של הטרדת עד שיוחסה לו באישום השביעי.

           בהרשיעו את המערער נסמך בית המשפט בראש ובראשונה על עדויותיהן של ס.מ. וש.מ., בהן נתן אמון מלא. בהקשר זה אמר אב בית הדין, השופט א' סטרשנוב, את הדברים הבאים:

שמעתי את עדותה של [ס.מ.] בבית המשפט- הן בחקירה הראשית והן בחקירה הנגדית- והתרשמתי ממנה עמוקות, עד שאין צל של ספק בליבי כי היא העידה בפנינו את האמת לאמיתה בפרשה זו...

כל המעיין וקורא את עדותה של [ס.מ.] בבית המשפט לא יתקשה להתרשם מאמינותה ומכנותה, כי רבים המה, עד שכל אפשרות או סברה לטפילת אשמת שווא נשללת מכל וכל, ומקורה אך בדמיונו הפורה והקודח של זה [המערער]...

לא לעתים קרובות נתקל בית המשפט בעדות כה מהימנה, אמיתית ומשכנעת כזו של המתלוננת [ס.מ.], עד כי נותן אני לדבריה אמון מוחלט, חד משמעי ובלתי מסויג.

           באשר לעדותה של ש.מ. קבע השופט סטרשנוב:

מהימנות עדותה של [ש.מ.] בבית המשפט מוצקה בעיני לחלוטין ואינה מעוררת כל ספקות. היה צריך להיות נוכח באולם בית המשפט ולשמוע את עדותה הרצופה והעקבית של זו הקטנה והמסכנה, כאשר עדותה נקטעה אך עקב התפרצויות בכי שקט וחרישי, שעה שדמעות כאב גדולות זלגו מעיניה וזרמו על לחייה, כדי להתרשם ולהגיע למסקנה עדות אמת מהי. למרות גילה הצעיר למדי, כשלוש עשרה שנים וחצי, העידה [ש.מ.] בצורה בוטחת בוגרת ואמינה ביותר, ללא כחל ושרק; ללא הגזמה או גוזמה; ובהרבה כאב ויגון שיצאו מן הלב וחדרו עמוק לתוך הלב

לדברים אלה הצטרף השופט ז' המר. השופט ש' טימן הוסיף גם הוא:

אני שותף להתרשמותו [של השופט סטרשנוב- א"ח] מהעדים העיקריים, ומבקש להוסיף כי אינני זוכר עוד עדויות מרגשות מזעזעות וקורעות לב, כמו של [ס.מ.] ו[ש.מ.]שהופיעו בפנינו... שתיהן- אמיתיות וכנות וטהורות לחלוטין

3.        בית המשפט התייחס לכך שס.מ. לא סיפרה על המעשים שביצע בה המערער מיד, ואף הכחישה תחילה כי בוצעו בה מעשים מיניים עת נחקרה במשטרה, בעקבות תלונתה של ש.מ.. בית המשפט קיבל בהקשר זה את הסבריה של ס.מ., לפיהם פחדה מפני המערער וחששה לגורל אמה, אשת המערער, בקובעו כי הסברים אלה סבירים בעיניו. לפיכך, כך הוסיף וקבע בית המשפט, העובדה שס.מ. לא התלוננה אלא בחלוף זמן, ולאחר שתחילה הכחישה את המעשים, אין בה כדי לפגום במהימנות דבריה. הוא הדין, כך קבע בית המשפט, לגבי ש.מ., אשר סיפרה על המעשים שנעשו בה רק לאחר שעזבה את הבית ועברה לפנימייה, וגם אז השתהתה בדיווח על מעשה הסדום ולא סיפרה עליו אלא כעבור זמן.

           לעומת האמון שנתן בעדותן של ס.מ. וש.מ., לא נתן בית-המשפט אמון בגרסתו של המערער ודחה אותה כבלתי סבירה, ובלשונו:

לעומת גרסתה המוצקה המהימנה והמבוססת של [ס.מ.], הותירה בי עדותו של [המערער] בבית המשפט רושם גרוע ביותר, ואינני מאמין כמעט למילה אחת שיצאה מפיו. התרשמתי מ[המערער] כאדם שקרן ורמאי, בעל כושר מניפולציה לא מבוטל, ותחושת רדיפה עמוקה, לא פחות...

גרסתו של [המערער] בדבר הקנוניה שנרקמה כנגדו, כביכול... מופרכת על פניה, כוזבת בעליל, וכל כולה קלוטה מהאוויר ומקורה בדמיונו הקודח של [המערער]. דומה לרגע כי עקב תחושת הרדיפה העמוקה של [המערער] מתקשה הוא להבחין עוד בין שקר לאמת ובין דמיון למציאות